סיפורי בריכה - פוסט על ילדות בקיבוץ
את הפוסט והציור היום אני מקדישה לנושא השחייה ולאבא שלי.
אבא שלי, איתי היום כבר בן 70 ועדיין שוחה בחורף ובקיץ, עד לפני כמה שנים אף התחרה בתחרויות שחייה לבני גילו. אני גדלתי בקיבוץ ושעות קיץ רבות עברו עליי במי הבריכה. בכלל נדמה לי תמיד שרוב הקיבוצניקים הם אנשי בריכה ולא אנשי ים. הרבה סיפורים אפשר לספר על הקיבוץ של פעם, ביניהם ליוו את ילדותינו גם כמה סיפורי בריכה.
סיפור אחד מספר על אנשי החזון כפי שקורא להם אבי. אנשי הקיבוץ מלבד עבודת יומם הקבועה עבדו בגיוסים אין סופיים ותורנויות לאחר שעות העבודה כמו שמירה, העמסת עופות, דילול גידולים בשדה ובמטע, עישוב גידולים בשדה, החלפות בבתי ילדים, שבתות וחגים ברחיצת כלים, בציר בכרם, מסיק זיתים, העברת עופות בלול, שחיטת עופות חולים וכול מיני רעות חולות נוספות. באותם ימים עבדו ימי עבודה בני 9 שעות, והתגייסו לחפירות בריכת השחייה בצלע גבעת סלעים. הם חפרו וחפרו במשך שנים כשביד רק מקוש ובלמינה (מוט ברזל) ודליי בניין העשויים מצמיגים ישנים, בהם סילקו את אבני הגיר אותם ריסקו מהסלעים. אחרי שהחפירה הסתיימה לעומק הנחוץ לבריכה החלו גיוסים ליציקות הבריכה. נוצקו הקטעים בזה אחר זה, בתחילה הקירות ולבסוף גם הרצפה. אבי מספר שבארבע ורבע שחררו את הילדים מבית הילדים, והילדים הגיעו לחפש את הוריהם ביציקות ולהיות עימם.
לאחר שהבריכה כבר הייתה פעילה היו צריכים לרוקן ולנקות אותה אחת לשבוע. הילדים היו מנקים אותה עם מטאטאים וצינור מים בזמן שהמים ירדו, תוך כדי ריקון הבריכה. הם היו מקרצפים את קרקעיתה המנמיכה עם המים המתרוקנים ומשפשפים בכוח לאורך "החוף" הנסוג ושוטפים עם צינור. הכול נהייה סמיך יותר ויותר. המוני אצות הצטברו, הם עבדו בשמש בבגדי ים, לא הייתה רוח בגלל קירות הבריכה. הבריכה הייתה מעין בור ללא זרימת אויר. אבי מספר שזה נראה כמו בית מרחץ, כל הזמן התיזו מים אחד על השני כדי לקרר את הגוף. בלילה שלאחר ניקוי הבריכה המתינו הילדים שהמטפלות או המחנך יעזבו, והיו הולכים לחלון ומקשיבים לזרם המים הממלא את הבריכה. לפי הרעש של מפל המים, ידעו עד לאיזה גובה כבר התמלאה הבריכה. הצליל היה משתנה עם גובה המים, עד שהוא נחלש ואף מפסיק כאשר המים עוברים את גובה הצינור הממלא. המיית המים הזאת עשתה לילדים תחושה נעימה בבטן כי ידעו שבבוקר ירוצו לבריכה, והתרגשותם הייתה עצומה. עד היום רעש מים מפכים הוא גורם התרגשות בביתנו.
סיפור נוסף שאבא שלי מספר הוא עליו ועל חברת כיתתו כרמלה. הם היו השחיינים של הכיתה בכיתה ו'. לפי חוקי הקיבוץ, הייתה צריכה להיות מנוחת צהריים, אבל אימון השחייה היה במקביל באותה שעה. אסור היה לצאת מבית הילדים בעת מנוחה. המטפלת בבית הילדים הייתה מסתובבת הלוך וחזור כמו סוהרת וצועקת פקודות. אבי ישן בחדר השני, חלונו היה גבוה ולא ניתן היה לצאת ממנו. לעומתו כרמלה ישנה בחדר האחרון, משם היו גולשים החוצה. הבעיה של אבי הייתה להגיע לחדר של כרמלה. כשהמטפלת הייתה עוברת את החדר השני עם הפרצוף לכיוון החדר האחרון, הוא היה מתקדם חדר אחד ומתחבא מאחורי הדלת הפתוחה, וכאשר חזרה עם הפנים לחדר הראשון היה מתקדם חדר נוסף, עד שהגיע לכרמלה. מאמן השחייה הגיע אל החלון ועזר לילדים לצאת ממנו. במיטה השאיר אבי צורת גליל עם השמיכה כדי שהמטפלת תחשוב שנרדם. את כרמלה לא בדקו כי היא הייתה ידועה כ"סבונית" שעושה תמיד רק את המותר. כך היה הסידור לאורך כל הקיץ.
אבא שלי אהב ואוהב לשחות, תחביב שדרש ממנו הרבה השקעה לאורך השנים. הוא פיתח את עצמו להיות שחיין כבר מילדות, בקיבוץ לא היה אף אחד טוב בשחייה, ולכן הוא טוען שהיה בתחילה הכי טוב. בהתחלה היה הטוב בכיתה, מאוחר יותר הטוב בקיבוץ, הטוב באיזור והשיא בשנת ,1964 אלוף ישראל לנוער ב 100 מטר פרפר ובעל שיא ארצי ל-50 מטר פרפר. לא הייתה קבוצת שחייה בקיבוץ ומגיל צעיר אבי נסע בטרמפים בכל רחבי הארץ להתחרויות לבדו, כי כל התחרויות בארץ היו בשבתות. לעתים כמה שעות נסיעה מהקיבוץ בדרום ועד בריכת בת גלים המלאה במי ים בחיפה.
