הולנד, גרמניה, ישראל

בהמשך לפוסט שכתבתי השבוע על ציורי הילדות שלי, אני ממשיכה בקפיצות אל העבר. נסעתי לסופ"ש בבית הוריי בקיבוץ, בלי הילדים, רק אני. כשהייתי שם, חיפשתי בספריה שלהם משהו מעניין לקרוא. בין שני ספרי קריקטורות של דוש ודודו גבע, מצאתי חוברת קטנה שכתב סבא שלי זכרונו לברכה, עבור משרד החינוך והתרבות, האגף לפיקוח על הוראת הציור והאמנות: "יצירת חייו של וינסנט ואן גוך". סבא שלי היה אריכאולוג, מוזיאולוג ומורה להיסטוריה ותולדות האמנות. בחייו הקים וניהל מוזיאון לילדים, גלריה לאמנות, שחזור חומה ומגדל ומוזיאון ארכיאולוגי, בהם ביליתי רבות משעותיי. את ואן גוך אהב במיוחד. החוברת נכתבה לפני 50 שנים ב 1968 וכתיבתו של סבי עדכנית בשבילי כמו היום. הוא לימד אותי איך להתבונן ביצירות אמנות, בקו, בכתם, בצבע ובמרקם. בדמויות, בנושא, במופשט ובריאליסטי ולראות את הרבדים שמעבר. החוברת הזאת שנועדה לבני נוער, הוצאה כנראה בתקציב דל, כך שציוריו של ואן גוך הודפסו בשחור-לבן, אך היא מראה בבירור את גישתו של סבי לאמנות. כיצד הרבה לשאול שאלות מבלי לתת תשובות נחרצות. כמה קווי דימיון יש ביננו. המציאה הזאת בשבילי היא דרישת שלום כפולה ומשולשת מהעבר, מוינסנט ואן גוך, מסבא שלי וממני כילדה שמהלכת בין קירות המוזיאון לצד סבי בשבת, או יושבת בסלון הבית של סבא וסבתא ביום שישי בשעה 17:30 בדיוק, לא דקה לפני כי הם בשלאף שטונדה שלהם. יושבת על הרצפה עם קופסת עץ קטנה עם ידית דמויית ארגז כלים, מלאת גירים ועפרונות ומציירת כשסבי מתבונן מהצד כל כולו בתוך היצירה. מצרפת קטעים מהחוברת שכתב סבי משה ישראל, המנחה את המתבונן בציורים כיצד לשאול ולחקור את היצירות.

אם מעניין אותך לקרוא עוד פוסט על ילדות בקיבוץ מכיוון אחר, אפשר ללחוץ ממש כאן **

** מוזמנים להוריד את המדריכים המקצועיים החינמיים ליצירה שכתבתי כל הפרטים כאן.

#וינסנטואןגוך #קיבוץ #נעליים