מסע דיוקנאות בעולם
בשבועיים האחרונים העליתי בכל יום פוסט יומי בפייסבוק בו חשפתי את קוראיי לאמן דיוקן אחר מהעולם. ביקרנו בפינלנד, הולנד, צרפת, יוון, ספרד, ישראל, אוסטרליה, קובה, יפן, אנגליה וארצות הברית.
בפוסט הזה אכניס את כולם יחד,ניסיתי לא להעמיס והכנסתי שתי יצירות של כל אמן, מוזמנים לקרוא גם בפוסט היומי שלי בפייסבוק שמלא באמנות טובה, תהנו!
דיוקן בסריגה, של האמנית Liisa Hietanen מפינלנד.
ליסה מייצרת את האמנות שלה דרך סריגה וקרושה ומספרת שהטכניקה הזאת עבורה הפכה לדרך חשיבה. היא סורגת כעת סדרת פורטרטים שנקראת הכפריים, בה היא מציגה את הדמויות הזרות והמוכרות אותן היא פוגשת כל יום בכפר שלה בפינלנד, וחוקרת דרכם את מושג הקרבה והמוכרות (familiarity). הדמויות שסורגת אינן מכריה האישיים, מתוך אותה תחושה שכולנו מכירים והעולם הוא כפר אחד גדול. היא מתארת מה שרואה בסביבתה שהוא כביכול אישי ויחד עם זאת גם חוויה כללית של כולנו.
צלמת הולנדית מוכשרת Gemmy Woud-Binnendijk
שמצלמת את המודלים שלה בהשראת אמנות הדיוקנאות של פעם.
זוג הצרפתים פייר אנד ג'יל שעוסקים בצילום מבויים ומעובד בציור וקולאז'. לזוג המרתק הזה התוודעתי לפני יותר מ-20 שנה. מצאתי את ספר הפורטרטים שלהם בחנות ספרים והתאהבתי בסגנון הקיטשי הייחודי שלהם.הם זוג בחיים ובסטודיו ועובדים וחיים יחד מ 1976. הם בונים סטים, מצלמים ומעבדים את התצלומים בציור ובקולאז'. יש להם חופש אמנותי מוחלט, גם כאשר עובדים עם גדולי הידוענים.פייר וג'יל משתמשים בכל רפרנס אפשרי ולא מפחדים להכניס ביצירה שלהם עירום ואירוטיקה, אופנה, קולנוע, הקשרים דתיים ואמנותיים.
Nikos Gyftakis, אמן יווני שמציג במקומות רבים בעולם ועוסק במגוון תחומי אמנות ביניהם תפאורה, עיצוב, ציור ומוסיקה, שמשפיעה רבות על עולם הציור שלו. בשתי סדרות הדיוקנאות הללו (האחת ציורי דיוקן של קרוביו בצבעי שמן והשניה דיוקנאות עצמיים בפסטל, התיאור על כל תמונה), גיפטקיס מדבר על כך שגם בציור הדיוקן, הזמן לא עוצר מלכת. הוא שואל האם כאשר אנו מתבוננים במראה אנו רואים דימוי חסר תנועה של עצמנו או למעשה אנו מתבוננים באנרגיה זורמת של מחשבות ושל חיפוש נפשי. הזרימה הזאת שהוא רואה באמנות שלו, זרימה בלתי נגמרת של צבעים, הבעות ורגשות המתערבלים בזמן ובחלל, מביאה עימה מנגינות מכושפות לדבריו. באמנות שלו הוא מנסה לבטא את עצמו דרך דפוסים מעגליים וקווים רוקדים במקצבי מנגינות מעגליות. הדמויות שלו מחד מופשטות, ומאידך קונקרטיות, אלו אנשים אמיתיים, חלקם חבריו וקרוביו ורבים מהם אלו דיוקנאות עצמיים. כולם יוצרים מעין אשליה אופטית של תנועה ועיוות כשהאמצעי העיקרי המאפיין את תפיסת עולמו הויזואלית הוא אותו קו מעוקל, זורם ודינמי.
הפסל הספרדי ג'ראר מאס (GERARD MAS) מאס מדמיין מחדש את הנשים הרנסאנסיות של המאה ה-15 ויוצר אותן מחדש בטכניקות של התקופה ההיא בפיסול בעץ ובשייש, אך מתאר אותן, איך היו מתנהגות לו חיו היום בינינו. הפסלים שלו הומוריסטיים עם ניחוח פמיניסטי. הנשים לבושות בבגדים הרנסאנסיים שלהן, אך במקום להיות קפואות, עגמומיות וקודרות, הן מתוארות כקונדסיות, שובבות, מלאות אישיות. חלק מהן חורצות לשון, מחטטות באף, לועסות מסטיק, מנפחות בלון, מוצצות סוכריה על מקל ומודדות חום. לחלקן קעקועים, ברזלים בשיניים, נזם או סימני שריפה בשמש כמו לאחר שיזוף בחוף ועוד. מאס ניסה לתפוס מצבי חיים שלנו כנשים היום נראים טריויאליים, אך נחשבו בעבר בלתי הולמים לנשים. מאס עבד שנים רבות כרסטורטור (רפא) של פסלי הרנסאנס בברצלונה וצבר ניסיון רב בפיסול. הוא יוצר מודל חימר ומכין תבניות למודל ומעתיק את פסליו בתהליך ארוך לעץ מגולף ואבן.
אמנית ישראלית: יוליה טייץ (Yulia Taits) טייץ היא מעצבת גרפית שהחליטה לפני שלוש שנים להתמקצע בתחום הצילום והתאהבה בו. התיכנון, החיפוש אחר המיקום המושלם לצילומים והשימוש באור שבו אותה, כמו גם המפגש עם המודלים שלה לצילום. בסדרת הצילומים המרהיבה PORCELAIN BEAUTY, מצאה יוליה את היופי הטהור והטבעי שלקוח כמו מעולם האגדות והפנטזיה, אותו מימשה עד אז רק באמצעות הפוטושופ. דיוקנאות החרסינה שלה עוצרי נשימה. היא הוכיחה בצילומיה כי לבן הוא לא חד גוני, אלא, קשת רחבה של גוונים. אחרי שפרסמה טייץ את הסדרה הראשונה, משך הפרוייקט תשומת לב בעולם והיא קיבלה תגובות רבות מאנשים, רבים מהם מאנשים לבקנים (אלביניזם) שחשו מועצמים, בטוחים בעצמם ויפים כמות שהם בעקבות הצילומים. עקב כך המשיכה טייץ לצלם ויצרה סדרת המשך.
הפסל האוסטרלי המופלא סאם ג'ינקס - Sam Jinks.
ג'ינקס יוצר דמויות חיות לכאורה ושבריריות, במצבי חיים עדינים, בלידתם, בזקנתם, בשנתם, בנחמה ובכאב. הוא מתייחס ביצירתו למעגל החיים ולרגעים האלה שיכולים להגיע בכל זמן לאורך החיים. הפסלים שלו היפר-ריאליסטיים בצורה מעוררת השתאות, ותהליך הכנתם ארוך ומורכב. הדמויות שלו עשויות סיליקון, שרף, סידן פחמתי (מעיין חומר גירי), פיברגלאס ושיער. ג'ינקס מתאר את הצורה האנושית כ: "שיעור פיסיקה בקערת עצמות ובשר". יצירתו הוצגה באוסטרליה ובשאר העולם וקיבלה תשבוחות רבות. בחרתי להציג כמה מעבודותיו הפחות פרובוקטיביות, מי שיציץ ויחפש אותו ימצא שהוא מציג גם פסלי עירום תלויים, מקועקעים, קשישים ועוד. ממליצה מאוד לראות את שני הסרטונים שבלינקים שנותנים הצצה לתהליך העבודה של ג'ינקס, ולשמוע אותו מדבר. https://www.youtube.com/watch?v=C-wU335aPqI https://www.youtube.com/watch?v=0lfOTiQfTh0
דריאן מדרוס Darian Mederos צייר דיוקנאות היפר-ריאליסטי קולומביאני. מדרוס למד ציור בבית ספר לאמנות בקובה ובאופן אירוני הדבר שהכי פחד ממנו היה ציור דיוקן, ולכן התחייב להתמסר לנושא זה.הוא נמשך לאור המשתקף בעיני המודלים שלו ולטבע האקספרסיבי של הבעות פניהם.מדרוס הוא צייר ריאליסט והיפר-ריאליסט שאינו מוצא עניין בסוריאליזם, לטענתו המציאות מספקת לו מספיק השראה. הוא עסוק בחיפוש נחוש אחר שלמות, אך יודע שאינה ברת השגה.מדרוס חי ועובד כרגע במיאמי.
צ'י יושי (Chie Yoshii) היא ציירת דיוקנאות יפנית שחוקרת במגוון טכניקות וסגנונות נושאים פסיכולוגיים על-זמניים.רבים מהדיוקנאות שלה לוקחים השראה מהיחסים בין ארכיטיפים מיתולוגיים לפסיכולוגיה האנושית.הנושאים המתמשכים שבהם עוסקת נטווים יחד לתוך השדה הסוריאליסטי עם סמלים וסיפורים חזותיים.הדימויים החידתיים שלה מורכבים מהמון אלמנטים חלקם סותרים כמו אצילות, תמימות וחושניות וכמו כוח, שבריריות, נשיות, יושי מנסה לשקף את מורכבות הנפש שלנו.מבחינת סגנונה מחד היא מציירת כמו המאסטרים הקלאסיים שהקפידו האור והצל, על משיכות המכחול על המרקמים של החומרים השונים כמו עור, נוצות, צמחים ובדים ומצד שני, האופן שבו מוצגות הדמויות הופך אותן למאוד עכשוויות בנוכחות שלהן ובמבטיהן.יושי למדה אמנות ביפן ועברה לארצות הברית לסיים את לימודיה. עבודותיה מוצגות ברחבי העולם ואף זכתה במספר פרסים. רבים מהדיוקנאות שלה לוקחים השראה מהיחסים בין ארכיטיפים מיתולוגיים לפסיכולוגיה האנושית.
קארל רנדל (Carl Randall). רנדל הוא צייר בריטי שלמד בבריטניה וביפן וחי ביפן 10 שנים. הוא צייר את יפן המודרנית ולאחרונה אחרי חזרתו ללונדון גם את לונדון. הוא הציג בכמה מהמקומות הנחשבים בעולם תערוכות יחיד וקבוצתיות וזכה במספר פרסי אמנות. רנדל השתמש בציוריו כדי לתאר את התרבות היפנית העכשווית כפי שנתפסת בעיניו של אמן זר. סדרת ציורים גדולים בשחור ולבן המושפעת מההמון היפני הדחוס ברחובותיה של טוקיו, מתארת קבוצות פרצופים, תגובתו של רנדל לצפיפות האוכלוסין, הניכור והזרות העירונית שחווה. הפורטרטים הללו הם שיתוף פעולה עם למעלה מ-1000 תושבי טוקיו, שהתנדבו לשבת עבור ציוריו של רנדל כמודלים. ציוריו הם למעשה דיוקן קבוצתי, כמו דיוקנאות קבוצתיים הסטוריים שאנו מכירים מהעבר של משפחות מלוכה לדוגמה, דיוקן קבוצתי למעשה מאפשר לאמן להראות את יכולתו בארגון קומפוזיציה מורכבת שמביעה למשל את ההיררכיה הפנימית בין הדמויות ולספר סיפור קבוצתי. רק שהפעם אין שום קשר בין המודלים. מה שמדגיש עוד יותר את תחושת הזרות, הניכור והניתוק בתוך הכרך הדחוס, ובנוסף צייר אותם אחד אחד, כך שאפילו שלא הכירו זה את זה, גם לא עמדו יחד כקבוצה מעולם, ולכן יש משהו מאוד פרימיטיבי בקומפוזיציות של דיוקנאות הפנים. הצצה לרנדל מסתובב ביפן עם הסקצ'בוק שלו ומצייר בסטודיו פורטרטים של המודלים היפנים, ניתן לראות בסרטון זה: https://www.youtube.com/watch?v=FdiyiWR3LNA כמו כן, יש שם כמה דיוקנאות שצייר של ניצולי הירושימה.
מי שרוצה לטעום עוד מרנדל העכשווי יכול להציץ ב"דיוקנאות לונדון" סדרה של 15 ציורים, שצייר רנדל לאחר חזרתו ללונדון, דיוקנאות של אנשים שתרמו בתחומם בחברה הבריטית ובתרבות. כל אישיות נתבקשה לבחור רקע עבור הדיוקן שלה שבתוכה תהיה מצויירת. בין הדיוקנאות: השחקנית ג'ולי וולטרס, קריין החדשות ג'ון סנואו, הקומיקאית ג'ו ברנד, המאייר ניק פארק, הזואולוג דסמונד מוריס (אותו אני מעריצה באופן אישי ומחזיקה כמה מספריו מגיל צעיר) הסופר והמאייר ריימונד בריגס ועוד משוררים, מאיירים, רקדנים, מפיקים ושחקנים נוספים. הצצה לסדרת הדיוקנאות הללו בה רואים את המצטיירים מסבירים את הבחירה של הסביבה שבחרו לציור אפשר לראות בסרטון הזה:
האמן האמריקאי Kehinde Wiley.
ויילי יליד לוס אנג'לס שחי ועובד כרגע בניו-יורק ביסס את עצמו כצייר פורטרטים כמיטב המסורת של תולדות האמנות, על כל מה שכלול בפורטרטים כאלו: סמלים, סימני גבורה, מלכותיות, נשגבות דתית וכדומה, אך מציג בדיוקנאות אלו בעיקר גברים שחורים וחומים מרחבי העולם. על-ידי השימוש בדימויים הויזואלים המקובלים בדיוקנאות הותיקים כמו האדרה, תהילה, היסטוריה, עושר ויוקרה, על המודלים בציוריו הלקוחים מתוך הסצנה העירונית, ויילי יוצר בלבול וסיבוך שלנו כצופים, על ידי ההכנסה הפרובוקטיבית של הדמויות הלא כל כך מלכותיות שלו, לנושא וסגנון הלקוח ממקומות אחרים. ויילי יוצר אצלנו אי נוחות למול הדו-משמעות הנוצרת בהיפוך ובחיבור הלא קונבנציונלי של הדמויות העכשוויות עם ז'אנר הדיוקן ההיסטורי המסורתי. בתחילה צייר ויילי לפי תמונות של צעירי הארלם, אך ככל שצבר ניסיון הרחיב את הדיוקנאות שלו למודלים ממומבאי, סנגל, ברזיל, ג'מייקה, האיטי ועוד. רוב המודלים שלו לבושים בבגדי היומיום שלהם הרחוקים מהסגנון המערבי, אך מוצבים בתנוחות המוכרות מההסטוריה של האמנות, של פסלים וציורים בעיקר דתיים. ויילי מעורר דיונים שרבים מעדיפים לשכוח, דתיים, פוליטיים, גזעיים רק על ידי הצבת הנערים השחורים שלו בעמדות כוח.
ויילי אמן מרתק מציעה לכם להציץ בסרטון הזה ולהקדיש לו עוד 6 דקות: https://www.youtube.com/watch?v=5pwkZh8Ljug
בחרתי תמונות מתוך כמה סדרות של יצירות שלו, אבל אני ממליצה להכנס לאתר שלו ולראות הכל, היה קשה לבחור והיצירות שלו עצומות ומלאות פרטים. בין היצירות ציורי דיוקנאות ודיוקנאות בחלונות זכוכית.
* אם מעניין אתכם להצטרף אליי לסדנת ציור דיוקן בצבעי מים ולהתנסות בציור דיוקן בעצמכם, מוזמנים ללחוץ כאן לפרטים נוספים.
* אם מעניין אותך לקרוא עוד על דיוקנאות, יש לי פוסט בדיוק בשבילך! אפשר ללחוץ כאן.
