שילה אורינגר - יוצרת עולמות נשיים במעגל
השבוע אקדיש את הפוסטים שלי למשפחה מיוחדת במינה, אב ובת פאול ושילה אורינגר.
יצאתי לדרכים לפגוש אותם פנים אל פנים במקום בו הם חיים ועובדים, כפר גליקסון.
את הפוסט הראשון אקדיש לשילה וליצירתה הייחודית.
הבנת תהליך יצירתה של שילה מתחיל בביתה. כדי להיכנס אל הסטודיו והבית של שילה, צריך להתכופף ולהסית ענפי עץ תות ולעבור לעולמה הקסום.
יצירתה של שילה חומרית מאוד, תלת מימדית, נוצצת וחלודה.
כשהתבוננתי בעבודות תהיתי, מה יש בה בחלודה שכל כך מושך את העין, האם זה תהליך ההתיישנות והבלייה, האקראיות, מחזור החיים שעברה וסימני הגיל, או אולי הצבע החם והמזמין שלה.
שילה עובדת עם מה שיש, עם מה שנשאר. העבודות שלה תחילתן בחיפוש. היא פוקחת את עיניה, היא ערנית לסביבה, לדימויים בספרים ולחומרים שמקיפים אותה. פיסת בד סגולה שנזרקה בשדה, בשבילה כמציאת אוצר, וככזאת הופכת תחת ידיה לגלימה מלכותית בה היא שוזרת חוטי זהב.
בעיני יש משהו מרגש בהצלה הזאת, בחיפוש אחר פריטים שנשכחו מלב, והפיכתם ליצירת אמנות אישית כל כך.
שילה יוצרת אסמבלאז'ים וקולאז'ים, אך תהליך היצירה שלה הוא הרבה יותר מהדבקה, יש בו יצירת חיבורים בין חומרים שהחיבור שלהם אינו טבעי, לכדי יחידה אחת חיה. רקמה על נייר, שכפול והדבקה, חריטה וכיסוי, כתיבה וסימון, שימוש בחומרים מן הטבע, או בחומר ישן ודל כמו חלודה אל מול עלי זהב 24 קראט.
בתוך עולם הדימויים שלה בולטים דימוי השושנים שצומחות מתוך הברזל, והנשים, נשות העולם הרחב שהן כמו מרכז המנדלה, טבור העולם, בתוך יצירותיה העגולות. אולי היצירה בפורמט העגול ובנשים אינו מקרי. שילה חיה ומגדלת שתי בנות, נשים צעירות, והבית הנשי שלהן הוא קצת כמו העולם כולו. הוא מלא תמונות ויצירות וחפצים מהעולם, כמו גלריה קטנה מלאת אמנות, מרקמים, חומרים, נגיעות של טבע, פתקים וציטוטים.
היצירה של שילה נטועה לחלוטין במקום שבו היא נמצאת, בקיבוץ, אך גם שואבת מהעולם כולו. שילה בילתה שנים רבות מחיה במגורים ובטיולים בעולם: ביוון, באנגליה, במצרים ובקוסטה ריקה, וכל המקומות האלה מטפטפים בעדינות לתוך יצירתה.
אין בעבודה של שילה אף לא קמצוץ של ציניות, היא משתמשת בדימויים של קדושה, כמו הילות זהב ותנוחות ההתפללות וחלקים מתוך שטיח תפילה במין חיבור חילוני וטבעי, ומאוד אישי שלה.
כשהיתה צעירה הוריה קנו לה בלוק ציור ופחם, ותמיד ציירה, עיצבה וכתבה. כבר בתור ילדה היתה מסתובבת עם חברה במזבלה על דעת עצמה, הן היו יוצאות לחפור ולמצוא אוצרות. את האוצרות שמצאה שמרה תחת המיטה או בכניסה לבית הוריה.
בתוך בית הילדים שבו גדלה היתה יוצרת לה מציאות בתוך המציאות, עוברת ממדף למדף (אלה הקטנטנים שמעל מיטות הילדים) ומסדרת מחדש את הקומפוזיציה של החפצים. ההתבוננות והסידור היו צורך פנימי שלה.
ביצירה של שילה יש הרבה תשוקה פנימית, היא ממשיכה כמו אותה ילדה קטנה, לסדר את העולם מחדש.
לאסוף את מכסה החבית הישנה, את פיסת התחרה ואת הדמויות שלה ולארגן את חפצי העולם, לכדי אמירה אישית שלה.
החיבור של שילה לחפצים הישנים ללא ספק קשור במשפחתה. סבתה שהיתה מקור החמימות עבורה כילדה, היתה מוקפת בחפצי העולם הישן. האופנה של תחילת המאה שעברה, הגלויות, כלי הכסף ותמונות בני המשפחה שנספו בשואה. כולם חפצים שהאסתטיקה שלהם, זו של העולם הישן נשארו בליבה.
אביה פאול, עליו אכתוב בפוסט הבא, גם הוא תרם רבות לאהבתה לחפצים, באוספיו הרבים ובטיוליהם המשותפים לאיסוף אוצרות ישנים שנשכחו.
משנת 2004 כשחזרה לקיבוץ, התחייבה שילה ליצירה ולעצמה, והיא מושקעת בעניין בלב שלם.
העבודות שלה הוצגו ונמכרו בגלריות שונות והיא נפרדת מהן באהבה כדי שיוכלו לשמח ולרגש אחרים.
שילה מלמדת חוגים וסדנאות לילדים ולנוער, וכן אנשים פרטיים שפשוט רוצים ליצור. כמו כן, מגיעים אליה אנשים שמרגישים חסומים ושילה בדרכה הייחודית, מעוררת אותם ליצור מחדש.
אני ממשיכה להביא לכאן אמנות טובה, מוזמנים לעקוב, להביא חברים, להביע את דעתכם, לשתף ולהגיב בכל דרך.
אם אתם מכירים אמן מעניין אשמח שתכתבו לי, ואם אתם אמנים שרוצים להיפגש, אשמח אם תצרו איתי קשר.
