עדות מפי השמועה - תערוכת צילום מצוינת של רונית פורת

ביום שישי האחרון יצאתי לסיור גלריות בדרום תל אביב. היו כמה תערוכות מעניינות, מקוריות, חללים מרתקים ואמנים שונים, מכל הרבים שראיתי, היתה תערוכת יחיד אחת שתפסה אותי.

התערוכה: "עדות מפי השמועה" של הצלמת-אמנית רונית פורת בגלריה אינדי.

רונית היא חלק מקבוצת אמנים המפעילים את גלריה אינדי, גלריה שיתופית לצילום בדרום תל-אביב, המציינת עשור להיווסדה. רונית מעידה על עצמה, שמאז שנכנסה לגלריה הפסיקה לצלם. השפה הצילומית היא עדיין השפה בה משתמשת, אך היא עוסקת בקולאז'. היא טווה סיפורים מדימויים ארכיונים, ביוגרפיים. תערוכות קודמות שלה עסקו בדמויות היסטוריות באירופה שבין מלחמות העולם. שלוש וחצי שנים לא העלתה תערוכה בגלריה. התערוכה הזאת, היתה קשה במיוחד עבורה והיא אישית מאוד, הפעם היא הדמות, התערוכה נוגעת בסיפור האישי הכואב שלה, דרך שימוש במשפטים אוטוביוגרפים, ודימויים שהיא יוצרת. התערוכה מבוססת על האוסף האישי של רונית, הדימויים לקוחים מתוך קטלוגים של שנות העשרים והשלושים בגרמניה שלתוכם צללה. דימויים שהם שביבי זיכרון, כמו זכרונות מתוך אלבום תמונות מהילדות. התערוכה מורכבת מחפצים, דמויות ומקומות. רונית חותכת דימויים ומחברת מחדש. היא מייצרת נרטיב משל עצמה, ארכיון פרטי.

התערוכה מציגה חללי מעבר: חדר מדרגות וקרון רכבת, חללים שאין אנו משתהים בהם בחיי היומיום. רונית מאירה עליהם את האור וממקדת אותנו בתחושת המעבר הזאת, עצירה במקום שלא נהוג לעצור בו, שהוא בין לבין. היא משאירה מקום עבורנו להתבונן במה שמעבר, להתבונן ברווחים הלבנים שנוצרים בין הדימויים, עניין הגדלים של הדימויים מיקומם במרחב, על הפינות, בגובה וזה על זה בשכבות, מאוד משמעותי.

התערוכה, מעצם שמה: "עדות מפי השמועה" מחברת אותנו אסוציאטיבית לחשוב על עולם המשפט, על זירות, אולי אפילו זירות רצח, השם מעלה למודעות את נושא השמועה, המתקשר למקור הקיבוצי של רונית ולשמועות שהן מרכיב מהותי בחיי כל קהילה סגורה וקטנה. רונית עוסקת באשמה ובאשמים. יש קשר לרבדים שונים בסיפור האישי שלה, אך נוצר פער בין הסיפור לבין מה שרואים בתערוכה. כשמתעמקים בדימויים בתערוכה עולות המון תחושות, חלקן קשות ולא נוחות, יש משהו שנוגע בבטן הרכה בחלל שיצרה. תחושת אי אמון וכאב אמיתי, שעולה גם מהמשפטים האוטוביוגרפיים שכתובים בעדינות בכתב יד לצד התמונות ומאלצים אותנו להתקרב ולפענח אותם, כמו: "הם פגעו לה בסרעפת" ו-"היא לא דיברה על זה עם אף אחד". אין בתערוכה דמויות בעלות זהות, כולן מוסתרות או חתוכות.

דבר נוסף מרתק בתערוכה, הוא העניין שלה במפגש בין החושים, רונית שתלה ריחות בתערוכה כמו כפפה טבולה בוויסקי, מטפחות עם ריח בושם מתוק, שחודרים ישר לזיכרון שלנו-שלה.

אותי התערוכה מאוד ריגשה, גרמה לי להשתהות, לעצור ולהתבונן בדימויים, אמנם אין בגלריה צילום אחד שצילמה, אך התליה, משחקי הגודל, התאורה, הריח, משחקי הגוונים בין השחור ללבן, הזכרונות והאסוציאציות הפנימיות של רונית, יצרו שפה ייחודית, נוגעת ואישית מאוד. התערוכה גרמה לי לחוש לעתים כמו מציצה למקום אסור, לתוך עולם דימויים אינטימי של האמנית, ולעתים כמו בלשית בזירת פשע, אוספת מוטיבים ודימויים ושוזרת אותם בראשי לכדי אירוע אחד.

רונית פורת נולדה בקיבוץ כפר גלעדי ב-1975. ב-2002 החלה את לימודיה בצילום ומדיה דיגיטלית במכללת הדסה בירושלים. ב-2006 החלה ללמוד תואר שני בצ'לסי אקדמיה לאמנות ועיצוב. היא השתתפה במגוון תערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם ובתערוכות יחיד בגלריית אינדי, מוזיאון הרצליה ומוזיאון תל אביב. ב-2013 זכתה בפרס עידוד היצירה של ארטיס וב-2017 זכתה בפרס לורן ומיטשל פרסר לצלם ישראלי צעיר במוזיאון תל אביב.

התערוכה עדות מפי השמועה מוצגת בגלריה אינדי שנמצאת ברחוב צ׳לנוב 42 בדרום תל אביב מאוד מומלצת תהיה פתוחה עד ה- 4.1.2020.